פוסט אורח: חוק חינוך חובה – אאא

שלום לכם,

את הפוסט שמייד תקראו כתבה אישה מקסימה בשם אידן ברגר.

אידן היא מאמנת אישית ומדריכת הורים, אשר נפלה בחלקי הזכות להכיר אותה ולעבוד איתה באופן אישי.

כאבא לשני ילדים קטנים (6 ו 3.5), אני יודע שעלינו ההורים מוטלת משימה ואחריות גדולה מאין כמותה, לגדל את ילדינו באופן ראוי ומעצים ככל שניתן.

לא תמיד זה פשוט (ואולי אפילו רוב הזמן) וזאת בדיוק הסיבה שכולנו זקוקים לכלים והדרכה.

זאת גם בדיוק הסיבה שביקשתי מאידן לכתוב עבורנו מאמר (ייחודי לרשימת התפוצה שלי) בנוגע להורות וילדים.

אז הנה המאמר להנאתכם!

כהורים אנו מקבלים את עובדת האהבה לילדינו כדבר מובן מאליו. מי לא אוהב את הילד שלו…?! ברור שכל ההורים אוהבים את ילדיהם.

השאלה המתבקשת היא- מה המשמעות של לאהוב את הילד שלי? מה זה אומר במציאות? מה נדרש ממני כהורה, כדי לממש יחסים אוהבים עם הילד שלי?

בכל הקשור לאהבה לילדיי, אני בוחרת להסתכל על 3 גורמים עיקריים:

1. אהבה = מגע

2. אהבה = גבולות

3. אהבה = עידוד

מאוד פשוט לזכור: אהבה, אהבה ועוד אהבה!

למה הכוונה?

אהבה = מגע

כאן אני מדברת על אהבה פיזית שאנחנו ההורים נותנים לילדינו- חיבוקים, נשיקות, ליטופים וכו'.

אהבה היא לא רק מילים. לא מספיק להגיד לילד שאמא אוהבת אותו. הילד צריך להרגיש את האהבה הזו.

אהבה פיזית לילד היא כ"כ קריטית, עד כדי כך שהעדרה עלול לגרום לפגיעה ממשית בילד!

לא מאמינים? תשמעו סיפור: ג'ון בולבי (אבי "תאוריית ההתקשרות" בפסיכולוגיה התפתחותית) ערך מחקרים שעסקו בתנאי הגידול העגומים של ילדים רכים בבתי יתומים, שלא נוהלו כראוי. בולבי הראה כי היעדר קשר בין-אישי אוהב בין התינוק למטפל, גורם לנכות רגשית קשה בלתי הפיכה בילד, אשר עשויה אפילו להתבטא בנכות פיזית.

אני מקווה שהצלחתי להבהיר את חשיבות הנקודה הזו…

באופן כללי, ניתן לומר שהשנה הראשונה של הילד היא לא הזמן לחנך במרץ. זה הזמן להעניק כמה שיותר חום וביטחון. ישנם הורים שחושבים שיותר מידי תשומת לב תשפיע לרעה הילד- הוא יהיה מפונק, תובעני וכו'. מסתבר שההפך הוא הנכון- ככל שילד גדל עם יותר תשומת לב, חום, אהבה וקרבה, הוא מפתח ביתר קלות ביטחון ועצמאות.

אהבה = גבולות

אחרי גיל שנה, ועם ההתפתחות של הילד, הוא הופך לפחות תלותי ויותר עצמאי. הילד מתחיל לגבש זהות נפרדת, מתחיל לגלות את כוחו ולבדוק אותו בכל מיני מצבים (וכמובן גם מול ההורים…). באופן כללי, הילד מתעסק יותר ויותר במציאת הנוסחה: איך להשיג את מה שאני רוצה, בזמן הכי קצר? המסקנות שהוא יגיע אליהן (החל מבקשה מנומסת, התחנחנות ונשיקה וכלה בהתקפי זעם, בכי, מכות וחפצים שבורים) תלויה במידה רבה בנו ההורים, ואם נדייק- בגבולות שנציב להם (או שלא…).

רוב ההורים יסכימו שגבולות הם דבר חשוב. יחד עם זאת יש לנו קושי בלממש את העניין. הסיבות לכך יכולות להיות שונות ומגוונות- יש הורים שחושבים שילדים לא אוהבים גבולות, יש הורים שחסרה להם אסרטיביות, אחרים נמנעים ממצב של מאבקים עם הילד, יש כאלה שתחושות אשמה מניעות אותם ועוד.

אני אנסה לתאר בקצרה את חשיבות עניין הגבולות:

העדר גבולות מוחלט עלול להוביל את הילד לתפיסה שהעולם מסוכן ולתחושה של חוסר ביטחון. הילד לומד שהוא יכול לסמוך רק על עצמו, כי אין מי או מה שישמור עליו.

בקיצוניות השניה- ריבוי גבולות. זהו מצב שמסמל מחנק, כלא, מוביל לתחושה של דיכאון וחוסר אונים. הילד לומד לתפוס את עצמו כקטן ומוגבל, כמי שלא מסוגל להסתדר לבד ותמיד חייב עזרה.

המסקנה היא שגבולת חשובים אבל במידה. חשוב להשתמש בהם במינון הגיוני. ועל כל הורה מוטלת האחריות לקבוע איזה גבולות חשובים לו בכל תחום בחיים (שינה, אוכל, התנהגות, נקיון וכו').

כלל מפתח הוא להציב גבולות שאנחנו מתחייבים לאכוף בעקביות! הורים לא עקביים רק מבלבלים את הילדים.

אהבה = עידוד

עידוד הוא מרכיב ראשוני ועיקרי בטיפוח ביטחון עצמי ודימוי עצמי אצל הילד. ככל שלילד יש דימוי עצמי חיובי יותר ובטחון עצמי גבוה יותר, עולה אצלו תחושת המסוגלות העצמית להתמודדות עם ארועים ומצבים. ילד עם דימוי עצמי חיובי ובטחון עצמי יוכל לפתח אחריות אישית ועצמאות בקלות, יוכל להיות ילד מוביל במקום מובל, יתמודד ביתר קלות עם החיים ואף יהנה יותר מהחיים בכלל ומחיי חברה בפרט.

עידוד, אם כן, הוא הנקודה החשובה ביותר בגידול ילדים, היות והוא הבסיס לתחושת מסוגלות של הילד, מה שמאפשר לו להתמודד עם החיים בצורה יעילה ובריאה.

חוסר עידוד עומד בבסיסן של רוב ההפרעות ההתנהגותיות. במילים פשוטות- ילד שלא מקבל עידוד באופן עקבי, גוברת אצלו תחושת היאוש וזה מוביל אותו להתנהגות שאנחנו קוראים לה "שלילית".

בכל פעם שאנחנו אומרים או עושים משהו שעוזר לילד לפתח אמונה בעצמו וביכולות שלו- אנחנו מעודדים אותו. יש אינסוף דרכים לעודד. הדבר דורש מכל הורה תשומת לב ומחשבה- מה נכון לילד שלי?

חצי מהדרך לקראת עידוד היא רק מעצם ההימנעות שלנו מלרפות את ידי הילד. לרפות את ידיו זה אומר לבקר אותו, להקטין אותו, להשוות אותו, להדגיש את חוסר המסוגלות שלו וכו'. כלומר, חצי הדרך לעידוד היא להפסיק עם כל אלה ודומיהם.

חצי הדרך השניה היא היכולת לדעת כיצד לעודד.

ולסיכום: בתפיסת עולמי לאהוב את הילד שלי, זה אומר הרבה. זה אומר שאני אומרת לו שאני אוהבת אותו, ובכל הזדמנות אני גם נותנת לו להרגיש את זה בחיבוקים, נישוקים ודגדוגים.

זה אומר שאני מציבה לו גבולות, מתוך הבנה שזה מקנה לו תחושה של ביטחון בעולם, ושהוא יודע שהוא יכול לסמוך עלי שאשמור עליו- כי גבולות מסמנים את המקומות המסוכנים לו, ובעצם קיומם אני שומרת עליו מלהגיע לשם.

ולאהוב את הילד שלי גם אומר שאני מעודדת אותו לפתח את אומץ ליבו, שיוכל להתנסות בביטחה בכל דבר. ההתנסויות האלה עוזרות לו לפתח ביטחון עצמי ודימוי עצמי חיובי, כך שבסופו של דבר הוא יפתח גישה חיובית לחיים ויוכל להתמודד עם כל מה שהחיים מזמנים לו.

ולמה אתם מתכוונים כשאתם אומרים לילד- "אני אוהב/ת אותך"?…

נו.. אז מה אתם אומרים?

גם אני וגם אידן נשמח לקבל את תגובותיכם למאמר ממש כאן למטה ובנוסף, אני רוצה להזמין אתכם להצטרף לדף הפייסבוק של אידן ולהתחיל לקבל ממנה באופן שוטף טיפים וכלים מעשיים לגידול ילדיכם.

הנה הקישור לדף הפייסבוק של אידן – אידן ברגר – מאמנת אישית ומדריכת הורים

עד כאן להפעם,

רז

 

פורסם בקטגוריה אחריות. אפשר להגיע לכאן עם קישור ישיר.

facebook comments:

תגובה אחת על פוסט אורח: חוק חינוך חובה – אאא

  1. מאת christmas countdown‏:

    I love your blog.. very nice colors & theme.
    Did you make this website yourself or did you hire someone to do it for you?

    Plz respond as I'm looking to construct my own blog and would
    like to find out where u got this from. kudos

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים

תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <strike> <strong>